החלטה בתיק מ"ת 21409-08-11

העתירה, מושא החלטה זו, עניינה, בקשת המבקשת לעצור את שני המשיבים שהם אב ובנו, עד לתום ההליכים. הבקשה, הוגשה ביום 11.8.11 בזיקה לכתב אישום, המייחס לשני המשיבים כאחד, ביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק וקשירת קשר לביצוע פשע. אין חולק כי המשיב מס' 1 עצור מאז 4.8.11 ואילו המשיב מס' 2 נתון במעצר רצוף מאז 6.8.11.

ע"פ כתב האישום, בתחילת חודש 07/2011, התגלע סכסוך בין משפחתו של נעים אלזיאדנה (להלן: "נעים") ובן משפחתו של המשיב מס' 1.

נטען כי על רקע סכסוך זה, קשרו המשיבים בינם לבין עצמם קשר יחד עם באסם אלזיאדנה שהוא בנו של המשיב 1 ואחיו של המשיב 2 לפגוע בנעים ובבני משפחתו. כתב האישום מוסיף ומפרט כי ביום 4.8.11 בשעה 20:15 או בסמוך לכך, שהה נעים יחד עם בני משפחתו בחצר ביתו בבית מס' 76 בשכונה 4 ברהט וכי באותה עת הגיעו המשיבים ובאסם למקום כשהם בתוך רכב מסחרי מסוג "סיטרואן ברלינגו" השייך לבאסם.

ע"פ כתב האישום, המשיב 1 הוא שנהג ברכב, בו בזמן שהמשיב 2 ישב במושב האחורי. נטען כי שני המשיבים שלפו כלי נשק, בהם החזיקו שלא כדין, המשיב 1 צעק: "קח את הכדור הזה ממני יא בן דוד" (להלן: "הדיבור המקדים") ומיד ובסמוך לאחר מכן ירו שני המשיבים לעבר חצר ביתו של נעים ולעבר רכבו שחנה ברחוב.

כתוצאה מהירי, כך נטען, נפגעה אשתו של נעים היאם אלזיאדנה (להלן: "היאם"), אשר באותה עת הייתה בחודש החמישי להריונה ונגרם לה פצע כניסה ופתח יציאה בחלק העליון של העכוז. זו פונתה לביה"ח סורוקה לשם קבלת טיפול רפואי. במעשים אלו, כך נטען, פצעו המשיבים את היאם, גרמו לה חבלה חמורה, שלא כדין, בהיותם נושאים נשק, שלא ע"פ דין, ובהיותם קושרים קשר לביצוע פשע.

המבקשת, בבקשתה לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים ציינה, כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים ובכלל זה הודעות נעים ובני משפחתו אשר שהו באותו מעמד בחצר ביתו של נעים וזיהו את המשיבים כשאלו שהגיעו ברכב וירו לעברם, עדותה של היאם אשר אמנם לא ראתה את היורים אך שמעה את המשיב 1 צועק טרם היריות את הדיבור המקדים, עדותם של עדי ראיה נוספים ובייחוד הודעתו של ואג'די אלזיאדנה, שכנו של נעים, לצד שיחה מבוקרת בין המשיב 1 ובין נעים שבה נשמע המשיב 1 אומר לנעים: "אני חזרתי הביתה, ואתם הייתם יורים, ואני יריתי עליכם שלושה כדורים" (תרגום חופשי של שיחה שהתקיימה בשפה הערבית). נטען כי ישנם שקרים ופרכות בגרסאות המשיבים וכן כי המשיב מס' 2 ואף המעורב האחר באסם, התנהגו באופן מפליל שכן המשיב 2 לא התייצב לחקירה אלא ביום 6.8.11, למרות ששעות ספורות לאחר האירוע כבר נדרש להתייצב לחקירה, שלא לדבר על כך כי באסם עד עצם היום הזה, לא התייצב לחקירה.

לעניין עילת המעצר נטען, כי זו יסודותיה במסוכנות לשלום הציבור, שלא לדבר על כך כי המדובר בסכסוך בין שתי משפחות אשר מלבד היותן חלק ממשפחה גדולה יותר, מתגוררים בסמיכות רבה זו לזו, לצד העובדה, כי המדובר בשימוש בנשק חם, באופן בלתי מבוקר, לעבר אישה בהריון. נטען כי למשיב 2 הרשעות קודמות בעבירות רכוש ובעבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש וכן כי כנגד שני המשיבים עולה יסוד סביר לחשש כי אם ישוחררו ינסו לשבש הליכי משפט ולהתחמק מאימת הדין.

בדיון שהתקיים בפני, ביום 29.8.11, ביקש ב"כ המשיבים להטעים ולחדד, כי גם אם קיימות עדויות בתיק החקירה המצביעות על המשיבים או מי מהם כמי שירו את היריות שהביאו לפגיעה בהיאם, אין לומר כי אותן עדויות וחומר החקירה בכללותו נושא מטען ופוטנציאל המקימים סיכוי סביר להרשעתם של המשיבים.

בטרם אדרש לבחינה מושכלת ומוקפדת של חומר החקירה, ראוי בעיני לפתוח במושכלות ראשונים.

אכן, בשלב זה של הדיון, אל לו לביהמ"ש להתייחס למהימנותם של העדים שהרי כל המובא בפני ביהמ"ש הוא בכתובים וביהמ"ש אינו שומע עדויותיהם של הנוגעים בדבר, אלו אינם עומדים לחקירה נגדית ומשכך, כל אמירה המתייחסת למהימנות הדברים או לאמינותם, חוטאת לתכליתו של הדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים ואף יש בה משום עירוב מין בשאינו מינו ואף עלול, מבלי משים, לשבש את ההליכים לגופם לכשיגע זמנם, שהרי הוא אינו מכריע בדין אם לחייב נאשם ואם לזכותו ולא הרי "ראיות לכאורה" כהרי הוכחת אשמה מעבר לספק סביר, כנדרש להרשעתו של נאשם  (ר' בעניין זה, החלטת כב' השופט חשין בבש"פ 1793/04 מדינת ישראל נ' מוחמד "חמודי" סביח (ניתן ביום 24.3.04) (פורסם במאגר)).

יחד עם זאת, "אין לומר כי כל טענה עובדתית היא בשלב זה בעלת משקל זהה. הפירוט בו מוצגת טענתה של התביעה או טענת אליבי, נקודות האחיזה המתלוות אליה, השאלה אם מדובר בעדות בודדת ומנותקת ותו לאו או במערכת ראיות - כל אלה יש בה, כמובן, כדי להשפיע על היווצרותה של התמונה הכוללת אותה בוחן בית המשפט." (מתוך ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' יחיעם אוחנה, פיס' 5). בהמשך הדברים, מדגיש ביהמ"ש העליון, כב' השופט שמגר (כתוארו אז) את הדברים הבאים: "למרות שבית המשפט איננו מתייחס לאמינותם של עדים, הרי יבחן, בין היתר, אם אין סתירות או פרכות הגלויות על פניהן, או אם אין ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם, שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות, גם אם לא מתייחסים לאמינותו של עד זה או אחר."

לא זו אף זו, אלא שביהמ"ש בפרשת יחיעם אוחנה, מדגיש כי על ביהמ"ש לתת דעתו לכלל הראיות גם אלו העשויות לעמוד בסתירה לעדויות אחרות שבתיק, זאת על מנת להגיע להערכה כוללת של הנתונים שבפניו.

לעניין שלבי הבדיקה והאופן שבו ראוי לבחון את התשתית הראייתית נאמר כך: "פשוט וברור הוא כי ראשית יבדוק אם יש ראיות לכאורה המבססות טענות התביעה, ולאחר מכן יבחן כאמור באיזו מידה יש בעדויות הסותרות כדי לשלול את סבירותה של גרסת התביעה או לכרסם בה. בשלב זה יש לתת את הדעת, כאמור לעיל לאופיין של הראיות הסותרות, היינו, למשל זיקתו של העד אל החשוד, האפשרויות של טעויות אנוש מכל צד, מול תיאור הנראה על פניו ודאי יותר."

בבש"פ 7194/97 נחמן כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 403, שב ביהמ"ש העליון על הכללים, כפי שנקבעו בפרשת זאדה (בש"פ 8087/95) ובעניין אוחנה שהוזכר לעיל ובהמשך (בעמ' 406) מוצאת לנכון הש' שטרסברג-כהן להוסיף משלה: "ברור, אפוא, שניתן וראוי לבדוק בשלב זה אם עדות לוקה בסתירות פנימיות העולות על פניה עד כדי שהן ממוטטות אותה מן היסוד, או אם היא לוקה בחוסר היגיון פנימי או אם היא עומדת בסתירה בולטת לנתונים ראייתיים חיצוניים, שיש בהם כדי להביא לקריסתה. אם על עדות כזו מבקשת התביעה לבסס קיומן של ראיות לכאורה, לא יעלה הדבר בידה. לא כך הוא אם בחינת העדות מובילה למסקנה שבסופה של דרך, אם תימצא אמינה, כשלעצמה, ולאחר בחינתה לאור מכלול חומר הראיות , יש סיכוי סביר להרשעת הנאשם."

דברים דומים שבו ונשנו בפסיקות שונות של בית המשפט העליון ולאחרונה בבש"פ 2457/11 מנדל אבידרור נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 4.4.11) (פורסם במאגר).

כאמור, המבקשת סבורה, כי בידיה ראיות במידה הנדרשת להוכחת אשמתם לכאורה של המשיבים כאשר טענה זו תומכת יתדותיה במצבור של עדויות וראיות היוצרים, לשיטת המבקשת, מארג עקבי, רציף ומספק לביסוס אשמתם הלכאורית של המשיבים.

ראיתי לנכון להתעכב תחילה על אותה שיחה מבוקרת שהתקיימה כאמור בין המשיב 1 ובין נעים, שבה ע"פ הטענה נשמע המשיב אומר לנעים: "אני חזרתי הביתה ואתם הייתם יורים ואני יריתי עליכם שלושה כדורים". ע"פ מסמך מ"ב שבתיק החקירה שהינו זכ"ד שרשם שי מלול, שיחה זו התקיימה ביום 5.8.11 בשעה 03:00, דהיינו, כחמש שעות לאחר האירוע ומקורה בכך שבעת שקצין תורן ראיין את המשיב 1 כחשוד, המתין נעים בפינת המתנה להחלטה (ככל הנראה, על רקע העובדה שאף הוא נחקר כחשוד) ובאותו מעמד פנה נעים למלול ואמר לו שהוא רוצה לומר כמה מילים לסאלח. לפי הצהרתו של מלול סאלח נתן הסכמתו לכך ועם סיום הראיון של סאלח אצל הקצין התורן, הפעיל מלול מצלמה בחדר החקירות והכניס את נעים לחדר. "בסיום המבוקרת, אמר נעים כי סאלח הודה שירה עליו ואז סאלח אמר 'לא נכון' ונעים אמר כי סאלח אמר שירה עליו 3 יריות." במסמך נ"ב שהוא זכ"ד שרשם פקד משהוד, מציין הרושם "בתום המבוקרת נעים אמר לשי בנוכחותי, הוא הודה שירה אך סאלח שהיה לא רחוק ממנו אמר 'לא נכון' ואז נעים אמר, שאמר 'אתם יריתם עלינו ואז ירינו עליכם שלושה כדורים בחזרה'".

אין מחלוקת, כי השיחה המבוקרת התנהלה בערבית שהיא שפתם של סאלח ושל נעים. ניתן להבין כי לא מלול ולא פקד משהוד, דוברים את השפה הערבית וככל הנראה אף לא האזינו לשיחה המבוקרת. נכון כי בתיק החקירה מצוי מסמך בחתימת רס"ר מחמד אבו מידגם (מסמך ל"א בתיק החקירה) שכותרתו "תמלול שיחה בין סאלח ואחר" ובגוף המסמך מציין הרושם, כי ביום 7.8.11 האזין להקלטה בין סאלח לנעים וכי "במהלך השיחה בין נעים לסאלח זידאנה במונה 3:20 - 3:52 נשמע סאלח אומר לנעים: "אני חזרתי הביתה ואתם הייתם יורים ואני יריתי עליכם שלושה כדורים, נכון, תגיד נכון." בשולי המסמך ראה לנכון השוטר אבו מידגם לציין "התמלול בוצע לפי מיטב הבנתי וידיעתי.". אין חולק כי השיחה צולמה והוקלטה (מ"ט 132/11).

ביהמ"ש, שאינו דובר את השפה הערבית, ראה את הקלטת והאזין למלל. ראשית, יש לציין כי מדובר בשיחה שארכה לפחות 7 דקות וגם אם במהלכה נאמר משפט "מחץ" אחד מצידו של המשיב מס' 1, היה ראוי כי מלוא השיחה יתומלל לעברית במיוחד כאשר אבו מידגם במסמך ל"א התיימר להציג תמלול של שיחה. לכל הדעות, אין המדובר בשיחה שבה נאמר משפט אחד או משפטים ספורים אלא המדובר בשיחה שכאמור נמשכה על פני 7 דקות.